<h1>השלמה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
מקצת קורה בתוך עשרים ומקצת קורה למעלה מעשרים מקצת סכך בתוך עשרים ומקצת סכך למעלה מעשרים. קיימא לן כרבנן דאמרי אחד וזה ואחד זה כשר, חלל סוכה תנן חלל מבוי תנן. ואע"ג דאי קלשת ליה לסכך שהוא למעלה מעשרים הוי ליה חמתה מרובה מצלתה, ובקורה נמי הויא לה קורה הניטלת ברוח, אפילו הכי כשרה. ודוקא בשגוף הסכך למטה מעשרים, אבל הוצין היורדין למטה מעשרים כיון דלאו גוף הסכך נינהו קיימא לן בפרקא קמא דסוכה [ד' ע"א] אם חמתן מרובה מצלתן פסולה, דכמאן דליתנהו דמו, והו"ל חלל למעלה מעשרים כיון דלאו גוף הסכך נינהו. אבל בגוף הסכך שמקצתו למטה מעשרים כשרה, ואע"ג דאי קלשת ליה הוי ליה חמתו מרובה מצלתו. וליכא למימר הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, דכיון דחללה בתוך עשרים כוליה סכך כשר הוא. אבל סוכה בתוך סוכה והתחתונה בתוך עשרים ועליונה למעלה מעשרים ואין תחתונה צלתה מרובה מחמתה אלא עם צירוף העליונה, אף תחתונה פסולה, משום דקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, ואע"פ שאין פסלות העליונה מחמת עצמה אלא משום גבהותה.
<h2>דף ג:</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן אחד אמת סוכה ואחד אמת מבוי ואחד אמת כלאים באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עציבות, פירוש להחמיר. אמת סוכה עציבות, למאי הלכתא לגובהה ולדופן עקומה. אמת מבוי עציבות, למאי הלכתא, לגובהו ולפרצת מבוי. משך מבוי בארבע אמות שוחקות, להחמיר. אמת כלאים שוחקות, למאי הלכתא, לקרחת הכרם ולמחול הכרם, דתנן קרחת הכרם ב"ש אומרים כ"ד אמות וב"ה אומרים י"ו אמות, מחול הכרם ב"ש אומרים י"ו אמות וב"ה אומרים י"ב אמות. איזהו קרחת הכרם, [כרם] שחרב (דאיבעית אימא) [אמצעיתו]. אין שם שש עשרה אמה לא יביא זרע לשם. היו שם י"ו אמה נותנין לו כדי עבודתו וזורע את המותר, איזהו מחול הכרם בין הכרם ולגדר, אין שם י"ב אמה לא יביא זרע לשם, היו שם י"ב אמה נותנין לו כדי עבודתו וזורע את המותר. כללא דמילתא, כל האמות בין בסוכה בין במבוי בין בכלאים באמה בת ששה, אלא הללו שוחקות והללו עציבות להחמיר.
<h2>דף ד:</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל, היה גבוה מעשרים אמה ובא למעטו (ו)ממעטו בקורה שרחבה טפח ודיו, לאו למימרא דמוקים לקורה על גבי כותלי המבוי למטה מעשרים, דבהא פשיטא, וליכא מאן דאמר בד'. ועוד היכי איכא למיגזר בהא שמא נפחת. אלא כגון דמוקים לה למטה להדי קרקע המבוי ומגביה קרקע המבוי בקורה עד שיהא למטה מעשרים.
<h2>דף ה.</h2>
אמר רב הונא לחי הבולט מדפנו של מבוי פחות מארבע אמות נדון משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו, ארבע אמות נדון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו. לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל משמע דדוקא בלחי הבולט מאליו, אבל לא בקבעו שם לשם לחי, [דבהא] אפילו ארבע אמות נדון משום לחי, דריבוי הסתימה לא גרע מלחי משהו. ויש מפרשים אפילו קבעו לשם לחי תורת מבוי עליו ולא תורת לחי, אפילו לחי הבולט לרוחב המבוי.
<h2>דף ה:</h2>
רב אשי אמר אפילו במבוי שמונה לא צריך לחי, מה נפשך אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ, אי פרוץ נפיש נדון משום לחי, מאי אמרת כי הדדי נינהו, הוי ספק דדבריהם וספק דדבריהם להקל. הרב אלפסי ז"ל כתב דברי רב אשי כפשוטן, ורב אשי לרווחא דמילתא קאמר דאפילו לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר פרוץ כעומד אסור הכא מותר, דספק דדבריהם הוא. ומיהו לפום מסקנא דקיימא לן פרוץ כעומד מותר, אפילו בדאורייתא נמי מותר. ומיהו כל פרוץ [המרובה] על העומד גבי שבת אינו אסור אלא מדרבנן, דהא פסי ביראות פרוץ מרובה על העומד הוא, ואי מדאורייתא אסור היכי שרו רבנן לטלטולי, דהא מקשינן כי האי גונא בפרק עושין פסין, דגרסינן התם [כ' ע"א] א"ר אלעזר הזורק לבין פסי ביראות חייב, פשיטא דאי לאו מחיצה היא היכי שרו רבנן לטלטולי וכו' כדאיתא התם. אלמא כל מילתא דמדאורייתא אסיר לא הוה שרינן גבי פסי ביראות. ומדשרינן התם פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לרבי יהודה, ש"מ דכל פרוץ מרובה על העומד ויתר מעשר לא מיתסר גבי שבת אלא מדרבנן. ומאי דאמרינן גבי פלוגתייהו בפרוץ כעומד בשלהי פרקין [ט"ו ע"ב] הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובא או גדור רובא, דאלמא מדאורייתא מיתסר, תרגומא אכלאים (ואסורה לו) [ואסוכה], אבל בשבת לא מיתסר מדאורייתא, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר.
אמר רב [חנין] בר רבא [אמר רב] מבוי שנפרץ מצדו בעשר מראשו בארבעה. פירוש מראשו, כגון מבוי הרחב עשרים אמה או [יותר] וסתמו עד עשר ונפרץ באותה סתימה. ומקשינן מאי שנא מצדו דפתחא הוא, מראשו נמי פיתחא הוא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כגון שנפרץ בקרן זוית, דפיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי. ורב הונא אמר אחד זה ואחד זה בארבעה. אמר רב נחמן בר יצחק כותיה דרב הונא מסתברא, דאיתמר מבוי עקום רב אמר תורתו כמפולש ושמואל אמר תורתו כסתום. במאי עסקינן אילימא ביתר מעשר בהא לימא שמואל תורתו כסתום, אלא לאו בעשר, ואפילו הכי קאמר רב תורתו כמפולש, אלמא (פאת) [פרצת] מבוי בארבעה. ורב חנן בר רבא, שאני התם דקא בקעי בה רבים. מכלל דרב הונא אע"ג דלא בקעי בה רבים, מאי שנא מדרב אמי ורב אסי, התם איכא גדודי הכא ליכא גדודי. שמעינן מהא דבקעי בה רבים דכולי עלמא בארבעה, היכא דלא בקעי בה רבים וליכא גדודי דכולי עלמא בעשר, כי פליגי דלא בקעי בה רבים וליכא גדודי, רב חנן סבר בעשר ורב הונא סבר בארבעה. ומסתברא דהלכתא כרב חנן בריה [דרבא], דרב הונא בריה דרב יהושע כותיה סבירא ליה. וגם מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שפסק כן, שכתב הא דרב אמי ורב אסי ולא אוקמה בדאית ליה גדודי. ועוד כתב הרב מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. ואוקימנא כרב הונא בריה דרב יהושע [ד]סבירא ליה דמבוי פרצתו בעשר. והשתא דפסקינן כרב (עין) [חנין], על כרחין הא דקיימא לן במבוי עקום כרב דאמר [ו' ע"ב] תורתו כמפולש, דוקא בדבקעי בה רבים, אבל לא בקעי בה רבים תורתו כסתום. ודוקא בעשר, אבל אם בעקמימותו יתר מעשר דכולי עלמא תורתו כמפולש, אפילו בדלא בקעי בה רבים. והא דאמר רב תורתו כמפולש, וקיימא לן כותיה, פירושא דמילתא רואין אנו את המבוי עקום כאילו הוא מבוי פשוט המפולש לרשות הרבים. וצריך בשני פתחיו שהן לרשות הרבים לפתח אחד צורת פתח ולפתח אחר לחי או קורה כדין מבוי מפולש. אבל בעקמימותו אינו צריך כלום, ואפילו הכי מקשינן הכא ביתר מעשר בהא לימא שמ' תורתו כסתום. וההוא עובדא דלקמן [ח' ע"א] דאמרינן ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך בודיא ואותיבו ביה בעקמימותיה דמבוי (אין), ואותיבו ביה בשפתא דמבוי גרסינן. ואפילו לגירסת רבינו שלמה ז"ל דגריס בעקמימותיה לא קשיא מידי, דדילמא הכא במאי עסקינן כגון שלא רצו להשתמש בני מבוי של צד עקמימות זה עם בני מבוי של צד עקמימות זה [כ]אחד, ולפיכך אותיבו בודיא בעקמימותיה. כך קבלתי פירוש תורתו כמפולש מאבא מרי ז"ל. ורבינו שלמה ז"ל פירש תורתו כמפולש, וצריך תורת פתח בעקמימותיה.
<h2>דף ו.</h2>
ת"ר כיצד מערבין [מבואות המפולשין] לרשות הרבים, עושה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. פירש רבינו שלמה ז"ל רשות הרבים משמע שש עשרה אמה ועיר שמצויין בה ששים רבוא ואין בה חומה או שיהא רשות הרבים מכוון משער לשער שיהא (כאמה) [דומה] לדגלי מדבר. ולא נראו דבריו, דאם כן היכי סגי בלחי וקורה אם הוא רחב שש עשרה אמה, והא תנן [ב' ע"א] והרחב מעשר אמות ימעט. וכי תימא כגון שעשה פסין בפתח המבוי עד שמיעטו מעשר, אם כן שאין בפתחו יותר מעשר הרי אינו דומה לדגלי מדבר, ומאי אהני לן כשרחב שש עשרה אמה מן הפתח ולפנים. אלא ודאי כל מבוי שבני העיר בוקעין בו והוא דרך לאנשי העיר ואע"פ שאינו רחב עשר אמות הרי הוא רשות הרבים שצריך דלתות נעולות בלילה. ואם אינן נעולות בלילה רשות הרבים היא ולא מיערבא. ואם דלתותיה נעולות בלילה הרי היא ככרמלית. והכי איתא בפרק המוצא תפלין [ק"א ע"א] דירושלים כרמלית היא מאחר שדלתותיה נעולות. ומיהו הני מילי בשלא עירבו, אבל בשעירבו רשות היחיד גמורה היא דמטלטלין בכולה. וכל מבוי שאינו דרך כבוש לאנשי העיר, אע"פ שלפעמים נכנסין ויוצאין והוא מפולש לרשות הרבים, סגי בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. זהו דעת הרב אלפסי ז"ל ברשות הרבים דמיערבא בדלתות נעולות בלילה. ואע"ג דתנן במסכת פסח שני [פסחים ס"ד ע"ב] גבי ארבעה עשר שחל להיות בשבת, כת ראשונה ישבה בהר הבית שניה ישבה לה בחיל, דמשמע שלא היו יכולין להוציא הפסח משם, ולמה לא היו מערבין בה. איכא למימר ההיא בשלא היו דלתותיה נעולות בלילה. אי נמי לאחר שנפרצו בה פרצות, וכדאיתא בפרק המוצא תפלין [ק"א ע"א]. ורבינו אפרים ז"ל חולק על הרב אלפסי ז"ל, לומר דרשות הרבים לא מיערבא כלל אפילו בדלתות נעולות בלילה, דכיון דכרמלית היא לא אשכחן כרמלית דמיערבא. ועוד כתב רבינו אפרים ז"ל, דירושלים גופה בלילה הוא דאין חייבין עליה משום רשות הרבים. אבל ביום שאין דלתותיה נעולות חייבין עליה משום רשות הרבים אע"פ שדלתותיה נעולות בלילה. ואשכחינן עליה פירכא מהא דתנן בפרק המוצא תפלין לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים דברי ר' מאיר, אמרו לו מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח. [ו]אמרינן בגמרא ורבנן, א"ר מאיר רשות הרבים וקא מהדרי ליה כרמלית, דא"ר יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים. ואם כדבר הרב ז"ל לישני ליה דמעשה של שוק של פטמין ביום היה שהיא רשות הרבים. אלא לאו ש"מ כל עיר שדלתותיה נעולות בלילה אין חייבין עליה משום רשות הרבים ואפילו ביום, ותו לא מידי. ומאי דקא אמר שאין מערבין רשות הרבים כלל, קשיא הא דתנן בפרק כיצד מעברין [נ"ט ע"א] עיר של יחיד ונעשית של רבים מערבין את כולה בלא שיור ובעיר של רבים [ונעשית של יחיד] מערבין אותה בשיור. אלמא רשות הרבים מיערבא. וכן הלכה. וכן קבלתי מאבא מרי ז"ל. ומייתי ראיה מההיא דעיר של יחיד כפרישנא.
<h2>דף ז.</h2>
ומסיים רבה משמיה דרב יהודה אם היה המבוי כלה לרחבה אין צריך כלום. פירוש אע"פ שנפרצה רחבה כנגדה. דאי בשלא נפרצה רחבה כנגדה פשיטא. ואי לאשמועינן שאין בני רחבה אוסרין המבוי, פשיטא, דהא סתם רחבה אין בה דיורין [כ"ד ע"ב]. א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא, דאי דרב קשיא דרב אדרב, דאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת מבוי אסור. פירוש קא סלקא דעתין מדנקט נפרצה חצר כנגדו אסור מבוי משום דהו"ל כמפולש, ולא משום בני חצר, דאם כן אפילו לא נפרצה חצר כנגדו.
<h2>דף ז:</h2>
והשתא [ד]אמר ליה רב ששת לרב יוסף בר אבא אסברא לך כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו, דרב אדרב ל"ק כאן שעירבו כאן שלא עירבו. פירוש הא דקא תני מבוי אסור, משום דבני חצר אסרי ליה ובשלא עירבו. והא דנקט נפרצה חצר כנגדו, רבותא נקט דאפילו נפרצה חצר כנגדו חצר מותרת. אבל לעולם מבוי אסור אפילו בשלא נפרצה חצר כנגדו משום דבני חצר אסרי ליה. אבל בשעירבו, דבני חצר לא אסרי ליה, אפילו (הכי) [הך] מותרת, דלא דיינינן ליה כמפולש. ולפיכך כשכלה לרחבה, שאין בה דיורין אין צריך כלום, דהו"ל כעירבו.
<h2>דף ח.</h2>
ולמאי דסליק אדעתין דבין בשעירבו בין בשלא עירבו פליגי, בשעירבו במאי פליגי, ובשלא עירבו במאי פליגי. בשלא עירבו בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. בשעירבו קא מיפלגי בדרב יוסף, דאמר רב יוסף לא שנו אלא שכלה (לרחבה) [לאמצע רחבה] אבל כלה לצדי רחבה אסור. פירוש אסור המבוי דהוי ליה כמבוי מפולש. ויש לפרש אסורה כל הרחבה והמבוי, לפי שהרחבה אין לה פס ארבעה. אבל בשכלה באמצע רחבה נשאר משהו מכאן ומשהו מכאן ומותר אליבא דשמואל, ואליבא דרב (פי') [בשכלה] באמצע רחבה אסור דהוי ליה כמפולש.
אמר רבא הא דאמרת לאמצע רחבה מותר לא אמרנו אלא זה שלא כנגד זה אבל זה כנגד זה אסור. פירוש אסור המבוי דהוי ליה כמפולש. ויש לפרש שאפילו הרחבה אסורה, דכיון שנפרצה זה כנגד זה בקעי בה רבים, והכי משמע בשלהי שמעתין.
אמר רב משרשיא הא דאמרת לאמצע רחבה וזה שלא כנגד זה מותר לא אמרן אלא רחבה דרבים אבל רחבה דיחיד זימנין דממליך עליה ובני עליה בתי והוה ליה כמבוי שכלה לצדי רחבה ואסור. הרב אלפסי ז"ל לא כתב בהלכותיו מכל זה כלום. אלא שכתב מילתא דרב כפשטה חצר מותרת ומבוי אסור, חצר מותרת אע"ג דבקעי בה רבים, ומבוי אסור דהוי ליה מבוי מפולש לרשות הרבים, דמשמע מדבריו דאמאי דקס"ד מעיקרא [ד]סמיך דבין בעירבו בין בשלא עירבו מבוי אסור. דאי בשעירבו מבוי מותר בשלא עירבו נמי היה מותר, דהא קיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. הילכך על כרחין טעמא דמבוי אסור לאו משום דבני חצר אסרי ליה, דהא קיימא לן [י' ע"א] נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. וכי היכי דלגבי חצר הוי פתח, לגבי מבוי נמי הוי פתח, והוי ליה פתח שבין שתי חצירות רצו מערבין שנים רצו מערבין אחד. ולא דמי למבוי וחצירות דעלמא דאסרי אהדדי [ה' ע"ב], דהכא שאני שאין דריסת הרגל לא למבוי על החצר ולא לחצר על המבוי, שהרי היה סתום. אלא ודאי היינו טעמא דמבוי אסור משום דהוי ליה כמפולש, ואפילו בשעירבו, ואפילו כלה לאמצע רחבה, ואפילו זה שלא כנגד זה. זהו טעם הרב אלפסי ז"ל, שסמך (אלמא) [על מה] דקס"ד מעיקרא, כי היכי דתיהוי מילתא דרב אליבא דהילכתא. דהא קיימא לן נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. דאי הוה סמיך אמסקנא באמצע הרחבה ובזה שלא כנגד זה היה מותר. ועם כל זה לא נראו דבריו, דודאי מסקנא דשמעתא הוא העיקר. גם מה שכתב חצר מותרת ואע"ג דבקעי בה רבים, ולא הפליג בין זה כנגד זה לזה שלא כנגד זה, לא נראו דבריו. דאם כן הא דפרכינן לעיל [ה' ע"ב] לרב הונא בריה דרב יהושע מה לחצר שכן פרצתו בעשר, ושני ליה קא סבר רב הונא מבוי נמי פרצתו בעשר, לפרוך מה לחצר שכן פרצתו בעשר אפילו בדבקעי בה רבים תאמר במבוי שפרצתו בארבעה אפילו לרב הונא בריה דרב יהושע בדבקעי בה רבים כדאיתא בסוף שמעתא. אלא לאו ש"מ דחצר נמי בזה כנגד זה, דבקעי בה רבים להדיא, אסורה. והא דאמר רבא זה כנגד זה אסור אחצר נמי קאי.
אמר רבין בר רב אדא אמר רב יצחק מעשה במבוי אחד שצדו אחד לים וצדו אחד כלה לאשפה ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר, איסור לא אמר ביה דהא קיימי מחיצות, היתר נמי לא אמר ביה (השתא) [שמא] תינטל אשפה ויעלה הים שרטון. וחכמים אוסרין דחיישינן שמא תינטל אשפה, והילכתא כותייהו. ודוקא באשפה דיחיד, אבל אשפה דרבים לא חיישינן שמא תינטל אשפה. דתנן [צ"ט ע"א] אשפה ברשות הרבים וגבוה עשרה טפחים חלון שעל גבה זורקין לה בשבת.
מרימר פסיק ליה לסורא באזלי אמר חיישינן שמא יעלה הים שרטון. ההוא מבוי עקום דהוה בסורא כרוך בודיא ואותיבו ביה בשפתיה דמבוי, אמר רב חסדא הא לא כרב ולא כשמואל, לרב דאמר תורתו כמפולש צורת הפתח בעי, אי כשמואל דאמר תורתו כסתום לחי מעליא בעי. [ומשני לשמואל הני מילי לחי מעליא] והא כיון דאתי זיקא ושדי ליה לאו כלום הוא (ואתקש) [ואי נקש] ביה סכסא וחבריה חבריה.
<h2>דף ח:</h2>
כיון דאסיקנא במבוי העשוי כנדל עושה צורת פתח לכולהו מחד גיסא ואידך גיסא לשתרי בלחי וקורה, אלמא הילכתא כת"ק דחנניה, דמבוי מפולש סגי בצורת הפתח, ולא בעינן דלת. ומאי דקאמר ואידך גיסא לשתרי בלחי וקורה, פירוש משתרי בלחי וקורה במבוי גדול, אבל המבואות הקטנים אין צריך בעקמימותן כלום, כדפרישנא ליה לעיל [ה' ע"ב]. ויש לפרש ואידך גיסא משתרי בלחי וקורה, דהנהו מבואות קטנים נמי צריכין לחי וקורה באידך גיסא, כגון שמבואות קטנים פתוחין למבוי גדול משני צדדיו, והם פתוחין לרשות הרבים משני צדדיהן כגון זה. ואין פתחיהן של מבואות הקטנים שמצד זה פתוחין כנגד המבואות הקטנים שמצד אחר, אלא פתחיהן של אלו כנגד כותלים של אלו, וכותלים של אלו כנגד פתחיהן של אלו, לפיכך הוא מבוי עקום.
קיימא לן במבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר, דקורה משום היכר, ובאלכסון לא הוי היכר. אבל בצורת הפתח, שהוא משום מחיצה, מניחו באלכסון.
<h2>דף ט.</h2>
תניא היתה קורה תלויה או משוכה, פחות משלשה אין צריך להביא קורה אחרת, שלשה צריך להביא קורה אחרת. ומשוכה ותלויה אידי ואידי מבפנים, אלא משוכה מרוח אחת ותלויה משתי רוחות. ומהו דתימא לבוד מרוח אחת אמרינן משתי רוחות לא אמרינן קמ"ל.
רב אשי אמר משוכה והיא תלויה, היכי דמי, כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי שאין בגובהן שלשה ואין בעקמימותן שלשה, מהו דתימא או לבוד אמרינן או חבוט אמרינן, אבל לבוד וחבוט לא אמרינן קמ"ל.
הא דאמר רבא בין לחיין נמי מותר, אע"ג דלכאורה משמע דרבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר ולא קיימא לן כותיה, לאו הכי הוא עיקרא דמילתא. אלא טעמא דרבא דכיון דאין בו ד' על ד' לא חשיב למיהוי רשותא באפי נפשיה אלא בטל להכא ולהכא. ודוקא שפתוח לרשות הרבים, אבל בשפתוח לכרמלית מצא מין את מינו וניעור. וכן כתב רבינו שלמה ז"ל. ועל זה פסק הרב אלפסי כרבא. והוא טעם נכון וברור.
<h2>דף ט:</h2>
מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות משלשה במשך ארבע אמות הוי ליה מבוי וצריך לחי אחר להתירו. ואם הלחי החיצון משוך קימעא כלפי חוץ נדון משום לחי, דקיימא לן [י' ע"א] נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי. והא דתנן חצר גדולה שנפרצה לקטנה גדולה מותרת וקטנה אסורה, דוקא בשנכנסין כותלי קטנה לגדולה, דאי לאו הכי קטנה נמי שריא (נמי) בנראה מבחוץ ושוה מבפנים. וכגון שכותלי הקטנה נכנסין לגדולה מפליגי מינה טובא דליכא למימר לבוד. וכן אם היו מופלגין מכותל זה בשנים ומכותל זה בארבעה, כיון דליכא למימר לבוד אלא מרוח אחת קטנה אסורה, דקיימא לן [י"ב ע"א] חצר אינה ניתרת אלא בפס ארבעה או במשהו מכאן ומשהו מכאן.
<h2>דף י:</h2>
אמר רב יהודה מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק שתי אמות ועושה שלש אמות, ואמאי יעשה פס אמה ומחצה וירחיק שתי אמות ויעשה פס אמה ומחצה, שמעת מינה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד, לעולם אימא לך הוי עומד, ושאני הכא דאתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה. ויעשה פס אמה וירחיק אמה ויעשה פס אמה, ש"מ עומד כפרוץ אסור. לא לעולם אימא לך מותר, ושאני הכא דאתיא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. ואע"ג דבעומד מרובה על הפרוץ לא אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא [ודהאי גיסא] ומבטל ליה, אפילו הכי בפרוץ כעומד, אע"פ שדינו כדין עומד מרובה על הפרוץ שהוא מותר, אפילו הכי אמרינן [אתי] אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. וקיימא לן בשמעתא דחבלים [ט"ז ע"ב] דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות לא הוי עומד. וקיימא לן פרוץ כעומד מותר.
וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה אין הכי נמי, וכולי האי לא אטרחוה רבנן. וליחוש דילמא שבק פיתחא רבה ועייל בפיתחא זוטא, אמר רב אדא חזקה אין אדם מניח פתח גדול ויוצא ונכנס בפתח קטן. מאי שנא מדרב אמי ורב אסי, התם קא ממעט בהילוכא, פירוש שהפתח גדול הוא ברוח אחת והפתח קטן ברוח אחרת, אבל הכא ששניהם ברוח אחת לא ממעט בהילוכא.
סוגיא דשמעתין דצורת הפתח מהני לרחבה ולגובהה, אם היה גבוה מעשרים. אמלתרא מהניא לגבוהה מעשרים. לרחבה מעשר בעיא ולא אפשיט, ולקולא עבדינן דספיקא דרבנן היא. ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע, ואע"ג דדחינן לה ארישא. וכיון דאסיקנא דצורת הפתח מהניא לרחבה, כ"ש לפרוץ מרובה על העומד. הילכך חצר שיש בה פתחים וחלונות ניתרת בצורת הפתח. אבל אם היו הפתחים פתחי [שימאי], כגון דלית להו תקרה או דלית להו משקופי, אינה ניתרת בצורת פתח זה.
<h2>דף יא.</h2>
צורת פתח שעשאו מן הצד לא עשה ולא כלום. פירוש שלא היה קנה על גבי הקנים שמכאן ומכאן אלא על צדיהן. כך פירש רבינו שלמה. ו(הוא) הנכון מה שפירש ר"ש ז"ל, מדאמרינן בגמרא במאי עסקינן אילימא מן הצד והא אמר רב חנניא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, אלא על גביהן. אלמא מן הצד אינו על גביהן. הרב אלפסי ז"ל פירש מן הצד בקרן זוית. והראב"ד ז"ל פירש כגון שהניח הקנה [ה]אחד בצד כותל המבוי והקנה האחר באמצע המבוי וקנה על גביהן, והניח השאר פרוץ בלא קורה ובלא לחי. וטעמא דמילתא, דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לקנה אמצעי. מיהו לישנא דגמרא כפירוש רבינו שלמה ז"ל דייקא מדקאמר מן הצד הפך על גביהן.
<h2>דף יא:</h2>
אמר ריש לקיש משום ר' ינאי צורת פתח צריכה היכר ציר מאי היכר ציר אמר רב אויא אבקתא. הא דאמר רב יחיאל עד ארבעה, דמשמע דבפחות מארבעה טפחים אין צריך לחי וקורה, דוקא במבוי, אבל בחצר צריכה משהו מכאן ומשהו מכאן. ואף דמבוי תנאי היא כתבה הראב"ד ז"ל.
<h2>דף יב.</h2>
הא דאמרינן חצר ניתרת בפס ארבעה או משהו מכאן ומשהו מכאן, דוקא כשאין הפרצה יתר מעשר, מפני שהיא כפתח. אבל אם הפרצה יתר מעשר, אע"פ שכל הארבע מחיצות קיימות חוץ מפרצה זו, הכל אסור. ודוקא שנפרצה מרוח אחת, אע"פ שאותו רוח פרוץ מרובה על העומד, מותר. אבל אם נפרצה חצר משלש רוחותיה או מארבע רוחותיה צריך שתהא עומד מרובה על הפרוץ.
ת"ר לשון ים שנכנס לחצר אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשה לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בד"א שפרצתו יתר מעשר, אבל בעשר אין צריך כלום. ממלא הוא דלא ממלאינן הא טלטולי מטלטלינן, [וכי תימא והא] נפרצה במילואה למקום האסור לה. פירוש [כשנפרצה יתר מעשר כמי שנפרצה במילואה היא]. הכא במאי עסקינן [בדאית לה גידודי שהן כמו פסין. אבל לית לה גידודי לא, שהרי נפרצה חצר למקום האסור לה. אית לה גידודי, פירוש שנשאר למטה מן הים גדודין שהן גבוהין עשרה. ואע"ג דתנן בפרק כיצד משתתפין] אמת [המים שעוברת בחצר אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, ואמרינן כותל] שעל גבה [אינו] נדון משום מחיצה. והא התם דליכא פרצה כלל, ואפילו הכי אמרי רבנן דצריך מחיצה אחרת ולא סגי בכותל שעל גבה, ואם כן בעשר אמאי אינו צריך כלום. (דתני) [דשאני] התם שהמים עוברים תחת הכותל, והוי ליה מחיצה תלויה וצריך (שיהא) [שם] מחיצה אחרת שתהא משוקעת בתוך המים. ורבנן לטעמייהו דאמרי [פ"ו ע"א] בבור שבין שתי חצירות שאין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשה לה מחיצה עשרה טפחים. אבל הכא אין כאן מחיצה עשרה תלויה. דכיון שנשאר פס ארבעה או משהו מכאן ומשהו מכאן הוי ליה כאילו כל המחיצה קיימת. וכיון דפרצתו בעשר אינו צריך כלום. ואית דמוקמי מתניתא דהכא שאין בעומקה עשרה ורוחב ארבעה כדאיתא התם [פ"ז ע"א]. ולהאי פירושא, הא דאמרינן הכא במאי עסקינן דאית ליה גדודי, לאו כדפרישנא, דהא אין בעומק המים עשרה. אלא אית ליה גדודי פירושו שלשון הים כלה במקצת החצר, שיש גדודי שהן כמו מחיצה בין המים לשאר החצר.
<h2>דף יב:</h2>
מחיצה שהגדיים בוקעין בה. קיימא לן כאביי דאמר לחי משום מחיצה... מדרבנן מחיצה העומדת מאיליה דאפילו אביי מודה בה. [אבני הגדר היוצאות מן הגדר] והן מובדלות זה מזו פחות מג' אין צריך לחי אחר להתירו.
אמר רב נחמן נקטינן איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו (דבתים) [ובתים] וחצרות פתוחים לתוכו. פירוש שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר. ויש מפרשים דבבית אחד (לכולהו) [לכל חצר] סגי, מההוא מעשה דאבוה בר איהי בפרק הדר [ע"ד ע"א]. ואני כך קבלתי מאבא מרי ז"ל כפירושא קמא, דצריך שני בתים לכל חצר. וכך פירש רבינו שלמה ז"ל. וראיה ברורה לפירושא קמא, הא דגרסינן בפרק ר' אליעזר דמילה [שבת קל"א ע"א] אפשר דמבטל רשותא דכולהו גבי חצר, סוף סוף בית איכא בתים ליכא, אפשר מצפרא לפלגא דיומא מבטל לגבי חד, מפלגיה דיומא לפניא לגבי חד. סוף סוף בעידנא דאיתיה [להאי] ליתיה להאי. משמע מהא (דדיני) [דשני] בתים לכל חצר וחצר בעינן. וההיא דאבוה בר איהי לא קשיא, כגון שהיתה באותו מבוי חצר אחת שהיו בו שני בתים ועוד היה שם חצר אחרת שהיה דר בו אבוה בר איהי. וההוא דהוה כריך ריפתא אבראי ובית באותו חצר. והשתא כי כרכיה רב ענן לא הוה בית הדר. אבוה בר איהי סבר מקום פיתא גורם, ולא יהיו שני בתים לכל חצר. ואעפ"כ הוה שרי מר שמואל. אלמא לא סגי בתרי בתי.0...
<h2>דף טו.</h2>
[שבת בתל] שהוא גבוה עשרה והוא מארבע אמות עד בית סאתים, וכן נקע עמוק עשרה והוא מארבע אמות ועד בית סאתים וקמה קצורה ושיבולות מקיפות אותה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.
<h2>דף טז.</h2>
תניא לענין כלאים נמצאת אתה אומר שלש מדות במחיצות, כל שהוא פחות משלשה צריך שלא יהא בין [זה לזה] שלשה כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש, כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואה כדי שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור. כל שהוא ארבעה ומארבעה ועד ארבע אמות ועד עשר אמות צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו שלא יהא פרוץ כעומד. [ואם היה פרוץ כעומד] כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור. ואם היה העומד מרובה על הפרוץ אף כנגד הפרוץ [מותר]. נפרצה ביתר מעשר אסור. היו שם קנים הדוקרנים ועשה להן (מחיצה) [פיאה] מלמעלה, אף ביתר מעשר מותר. ואלו הן שלש מדות, כל שהוא פחות (מעשרים) [משלשה] פרוץ מרובה על העומד מותר, משום דכלבוד דמי ואין כאן פרוץ. כל שהוא משלשה עד ארבעה אין העומד חשוב. ולכך אם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור. ואם העומד מארבעה ולמעלה חשוב [הוא]. ולכך אם פרוץ מרובה על העומד כנגד העומד מותר. נפרצה ביתר מעשר דינו כדין עומד פחות מארבעה פרוץ מרובה על העומד שאף כנגד העומד אסור. ואקשינן פחות משלשה מני רבנן היא דאמרי שלשה לא אמרינן לבוד, אימא סיפא כל שהוא שלשה ומשלשה ועד [ארבעה אתאן לרשב"ג] דאמר פחות מארבעה [לבוד דאי רבנן מג' ועד ד', ג' וד' חד הוא. אמר אביי מדרישא] רבנן סיפא נמי רבנן, ומודו רבנן דכל למישרי כנגדו אי איכא מקום ארבעה חשוב ואי לא לא חשיב. רבא אמר מדסיפא רשב"ג רישא נמי רשב"ג, וכי אמר רשב"ג אמרינן לבוד, הני מילי למעלה, אבל למטה כיון דהויא לה מחיצה שהגדיים בוקעין בה לא אמרינן [לבוד]. לכאורה משמע כיון דאביי ורבא הלכתא [כרבא] ורבא מוקים למתניתין כרשב"ג משמע דלרבנן ליכא חילוק בין ג' לד' ואין כאן לרבנן אלא שתי מדות. ואלו הן, כל שהוא פחות משלשה מותר אפילו בפרוץ מרובה על העומד. כל שהוא משלשה [ועד ארבעה] דינו כמארבעה ולמעלה, ואם היה פרוץ מרובה על העומד כנגד העומד מותר. ואני אומר דרבא מודה לדברי אביי דפחות מארבעה לא חשיב, אבל אביי אינו מודה לדברי רבא. ומנא לן דרבא מודה לאביי דפחות מארבעה לא חשיב, דגרסינן בפרק עושין פסין [כ"ה ע"א] בנה לו עמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה הוי מיעוט, פחות משלשה לא הוי מיעוט. משלשה ועד ארבעה, רבה אמר הוי מיעוט, דהא נפק ליה מתורת לבוד. רבא אמר לא הוי מיעוט, כיון דליכא מקום ארבעה לא חשיב. וכן נמי אמר רבא התם גבי הרחיק מן הכותל משלשה ועד ארבעה אינו מועיל, דכיון (דאיכא) [דליכא] מקום ארבעה לא חשיב. ועוד דאמרו בסוכה [מ"ח ע"א] בשאין לו מקום להוריד כליו, פחת בה ארבעה. ועוד בכמה מקומות הוזכרו בתלמוד ארבעה, לומר שאינו חשוב בפחות מארבעה. לכך נראין הדברים דרבא מודה לאביי, אבל אביי אינו מודה לרבא. ושלש מדות במחיצה הן לרבא אפילו לרבנן. ופירושא דשמעתא הכי הוא, פחות משלשה מני רבנן היא. ופירוש דאילו לרשב"ג דאמר פחות מכאן אמרינן לבוד, כל שהוא פחות מארבעה דינו כפחות משלשה, ושרינן ביה פרוץ מרובה על העומד. אימא סיפא, כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה, אתאן לרשב"ג דאמר פחות מארבעה אמרינן לבוד. והשתא קשיא לן אי רשב"ג אמאי לא שרינן ביה פרוץ מרובה על העומד כדשרינן בפחות משלשה לרבנן, דהא פריך מעיקרא פחות משלשה מני רבנן היא דמשמע דלרשב"ג כל שהוא פחות מארבעה דינו כדין פחות משלשה. וכי תימא האי תנא סבירא כותיה דרשב"ג בחדא דפחות מארבעה לא חשיב, ופליג עליה בחדא דבשלשה לא אמרינן לבוד, (א"ר) [א"כ] אמאי קא פריך רישא אסיפא לישני ליה סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא. וכי תימא דהא בהא תליא, דאי לא אמרינן לבוד בשלשה חשוב הוא, אם כן סיפא נמי איהו... דבפחות מארבעה לא חשיב, ובהא לא פליג עלה רבא עליה דאביי כלל. ושלש מדות במחיצה דברי הכל היא. זהו הפירוש הנכון בשמועה זו שלא כדברי הרב בעל המאור ז"ל.
<h2>דף טז:</h2>
אמר רב המנונא הרי אמרו עומד מרובה על הפרוץ בשתי עומד הוי, בערב מאי. כגון דאייתי מחצלת שהיא שבעה ומשהו וחק בה שלשה ושבק בה ארבעה [ומשהו] ואוקמה בפחות משלשה, ולא איפשט ולחומרא עבדינן.
מתניתין. שיעור חבלים עביין יתר על טפח שיהו הכל עשרה טפחים, למה לי יתר על טפח, לעביד פחות משלשה וחבל משהו פחות משלשה וחבל משהו פחות מארבעה וחבל משהו. ופרקינן האי פחות מארבעה היכא מוקים ליה אי מוקים ליה (תניא) [תתאי] הויא לה מחיצה שגדיים בוקעין בה, אי מוקים לה עלאי אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, אי מוקים לה במצעי הוי ליה כעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות ולא הוי עומד.
<h2>דף יז.</h2>
איתמר שלשה ומת אחד מהן שנים וניתוספו עליהם, רב הונא אמר שבת גורמת ור' יצחק אמר דיורין גורמין. והילכתא כרב הונא. וכן נמי אם ערב דרך הפתח ונסתם הפתח ערב דרך חלון ונסתם חלון שבת הואיל והותרה הותרה. ודוקא בהני דאיתנהו למחיצות, אבל חצר שנפרצה משתי רוחותיה וכן בית שנפרץ משתי רוחותיו וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו, כיון דליתנהו מחיצות קיימא לן כר' יוסי דאמר אף לאותה שבת אסורין. ושנים וניתוספו עליהן, אף לאותה שבת אסורין. ואע"ג דקיימא לן [כ' ע"א] כל מחיצה שנעשית בשבת שוגג שמה מחיצה אף לטלטל, הני מילי היכא דלא הוה מחיצה כלל מערב שבת, כגון שבת בבקעה והקיפוה גוים מחיצה (היא) בשבת בפרק מי שהוציאוהו [מ"ב ע"א] ונחמיה בר חנילאי שעשו לו מחיצה של בני אדם בפרק מי שהוציאוהו [מ"ג ע"ב] גם כן. אי נמי הות מחיצה מערב שבת ונסתרה ונעשית כגון פסי ביראות שלא הותרו אלא למים והיו מים מערב [שבת ויבשו בשבת ובאו מים בשבת [כ' ע"א]. וכן מחצלות הפרוסות ברשות הרבים ונגללו וחזרו ונתפרסו בשלהי פרק הזורק [שבת ק"א ע"ב]. אבל גבי שנים וניתוספו עליהן, שהיתה שם מחיצה מערב שבת ולא היתה כשרה מערב שבת אע"פ שנתכשרה בשבת מחמת דיורין שניתוספו אמרינן שבת הואיל ונאסרה נאסרה. והא דאמרינן בשלהי עושין פסין גבי נבלעו מחיצות התחתונות ועליונות קיימות כשירות, שכל מחיצה שנעשית בשבת בשוגג שמה מחיצה, והא התם דהות מחיצה פסולה מע"ש ואפ"ה מכשרינן לה. התם נמי כיון דקיי"ל אין מחיצה ע"ג מחיצה כמאן דלא הוה ביה מחיצה דמי].
